המחלקה לצילום

התערוכה פתוחה במהלך מוסררה־מיקס (28-30.5, ימים ג׳-ה׳, בשעות 19:30-23:00)

המחלקה לצילום משתתפת במוסררה מיקס 24 עם שני פרויקטים מקבילים: בראשון, מוצגות עבודותיהם של ארבעה סטודנטים, ובשני מוצגים תוצרי פרויקט משותף של סטודנטים ומרצים מהמחלקה, שנעשה במהלך ארבע ימים בשנה"ל 2022–2023 במלון המלך שלמה בטבריה. עבודותיהם של ארבעת הסטודנטים המציגים, שנבחרו בתהליך משותף, מנהלות דיאלוג עם רעיונות שונים הקשורים לסוגיית הזמן. 

סטודנטים מציגים:

אליאן צברי

"הציוויליזציה הטכנולוגית היא כיבוש המרחב על ידי האדם. לעיתים קרובות, גובה הצלחה זו מחיר יקר, ומביאה לידי הקרבת יסוד אחר, מהותי לקיומנו – יסוד הזמן" (אברהם יהושע השל).

בהשראת הגותו של אשל, אליאן צברי מציגה עבודת וידאו הבוחנת את פעולתם של פסלי סאונד. השל מציע שינוי בתפיסת הזמן שלנו. בניגוד לתפיסה המערבית של הזמן כליניארי וקשור לבלי התר בתנועה מרחבית, השל טוען שהשבת מזמינה אותנו לחשוב תודעה אחרת של זמן. בעוד שהתרבות המערבית מודדת זמן דרך תנועה במרחב, השבת מציעה זמניות המושרשת בנצח. מי מאיתנו לא חש שהזמן "מתבזבז" לו כשהוא תקוע בפקק – הרי "זמן זה כסף". אולם בשבת התנועה הגופנית מוגבלת. אפשר לחוש תחושת קיפאון ובידוד. כיצד אם כן, יכול יום כזה להיחשב "קדוש"? השל טוען שקדושת השבת נובעת דווקא מהסתלקותה ממושגי הזמן המקובלים. זוהי הפסקה מקודשת, "רגע" מחוץ לרצף ההתקדמות, שבו הזמן עצמו מתקדש מתוך שהוא נסוג מן התנועה המרחבית.

איתי אילון

איתי אילון מציג צילום של חדר האוכל הריק בקיבוץ כפר עזה. הצילום הוא חלק מפרויקט תיעוד רחב היקף שבו תיעד את עבודתו של האדריכל ויטוריו קורינלדי, האחראי לתכנון עשרות קיבוצים ברחבי הארץ. פרויקט זה נכלל בספר "אדריכל בקיבוץ" שאך לאחרונה יצא לאור. צילומי חדרי האוכל שאותם תכנן קורינלדי בקיבוצי עוטף עזה, נעשו כשבוע לפני חורבן ה־7 באוקטובר. הספר ראה אור בעיצומה של המלחמה בעזה, כשהיקף הנזקים עדיין נאמד ולא ברור היה מה עלה בגורלם של אותם מבנים שתכנן קורינלדי ביישובים שהותקפו. צילומיו של אילון מתבוננים ברגע שבו הזמן קפא, זמן מתמשך. רגע לפני ההבנה של החורבן המחכה מעבר לפינה. חלל חדר האוכל מכיל בתוכו את הדנ"א של החורבן שבוא יבוא והופך גם לתיעוד ומצבת זיכרון לחיים שהיו. 

אלטר ליברמן

אלטר ליברמן מציג שתי עבודות (וידאו וצילום סטילס) מתוך הפרויקט "שקיעה". בעבודות אלו הוא מנהל דיון (ואולי מריבה?) עם נוכחותו של הזמן בחייו. השעון המתקתק בעבודת הווידאו מייצר פס קול טורדני ושתלטני, תקתוק סיזיפי ובלתי נגמר. ליברמן מעלה שאלות לגבי מערכת היחסים שלנו עם הזמן: מי שולט במי ועד כמה השעון הופך (בהסכמתנו או מתוך חוסר מודעות) לאוטוריטה השולטת בנו, למייצר את קצב חיינו. אך בעוד שתקתוק השעון לא פוסק, השמש השוקעת הולכת ומוחקת את נוכחותו הוויזואלית, הגשמית. למעשה, תקתוק השעון ושקיעת השמש הם ביטויים של הזמן החולף אך גם מסמנים את שקיעת הגוף הנכנע למקצב הזמן.

אילנה הופמן

אילנה הופמן מגיעה מהעולם החרדי בירושלים והרקע האנושי והתרבותי בתוכו מתנהלים חייה, חי ונושם בעבודתה בדרכים שונות. סביבת המחקר האומנותי של אילנה היא ברובה המרחב הביתי, והמצולמים הם בני משפחתה. בעבודות הנוכחיות אלו בנותיה התאומות. גם מקהלת הקולות הלוחשת ומדברת בעבודת הווידאו "Grow", מורכבת מילדיה ונכדיה. אילנה: "לכל עלה דשא ולכל עץ יש מלאך שאומר לו לצמוח". בת הזקונים שלי ונכדיי אומרים לי 'לצמוח' כתזכורת שעלי להמשיך להיות בתנועה". 

ראש המחלקה ואוצרת הפרויקטים: דפנה איכילוב