כותב לאוצרת את הטקסט

עבודתו של שי־לי עוזיאל, המשלבת וידאו ומיצג, מציעה הרהור קומי על המפגש בין תהליכי היצירה של האמן לפרקטיקה הכלכלית של עולם האמנות. בין הצלחה לכישלון. בין תערוכה מוצגת לרגע הפירוק והחזרה לסטודיו. העבודה נעה על הצירים שמתווה חוזה עבודה במוסד אמנות: להלן, ״האמן״, ״האוצרת״, ״התערוכה״ ו״הקהל״. כל אלו הם שחקנים במערך כלכלי. בווידאו מתואר תהליך פירוק תערוכת היחיד של האמן במוזיאון הרצליה. הפעולות התכליתיות של הפירוק מוסטות מן הממד הביוגרפי לעבר עולמות הדמיון והפנטזיה. את העבודה מלווה פסקול של שיחת טלפון, בה מבקשת אוצרת התערוכה מן האמן לפרק את תערוכתו, כיוון שזו אינה ״מושכת״ קהל ואנשים כלל לא נכנסים אל המיצב שבנה. באינטרוולים מפתיעים מבליחה דמותו של האמן כרקדנית בטן. כבמעין חלום בהקיץ, הדמות רוקדת בין הריסות המיצב במלוא הפאתוס והגמלוניות. הווידאו מלווה מיצג חי של שיח אמן מתמשך. פעולת השיח והמפגש עם הקהל משמרים את האנרגיה של העבודה הישנה, שפורקה כבר לפני למעלה מעשור.