כשנשים היו ציפורים

"ציפורים, ציפורים, הביטו בהן מתכוננות לעוף – כמו היו בנות הרוח. על הדף הלבן ששוליו אינסופיים, הזמן שהן מודדות הוא כולו לחש כישוף" (סָן-ג'וֹן פֵּרְס).

התנודות הקוליות בקרינת הרקע הקוסמית הן טביעות האצבעות של הבריאה, אנומליות ראשוניות מזעריות ביקום הקדום, החלק והאחיד, שבהמשך צמח לגלקסיות דמויות ציפורים, כוכבים ולכל המבנים שאנו רואים סביבנו. תנודות קדמוניות אלה מהדהדות בקולותיהן של ציפורים ושל נשים ונעות איתן בהתאם לחוקי התהודה. הדהודים אלה מאששים את הסברה שליקום אין גבולות או קצה בכיוון הזמן המדומיין. 

שתי נשים נפגשות בקצוות המנוגדים של המרחב האקוסטי ומהלך החיים האנושיים וחולקות הדים קדמוניים, טקסטים ותנודות מתפתלות.

גוף. קול. טקסט. הקלטות חיות וסמפלרים המבוססים על חקירה מפורטת של מכלי הגוף באמצעות קול. הקול נע דרך אקוסטיקה חיה ותהליכי עיבוד אלקטרוני ודיגיטלי, המשקפים היבטים של השתנות אנושית דרך הקסום. 

בהשראת ספר בשם זה מאת טרי טמפסט וויליאמס. טקסט המופע מבוסס על כתבים מאת דויד טופ, טרי טמפסת ויליאמס ורחל קרסון.

על האמניות:

רות וידר מגן עוסקת מזה 25 שנה ביצירת מוזיקה קולית ותיאטרון המגדירים שימושים חדשניים לקול. היא פיתחה טכניקות ייחודיות לעבודה עם קול ביחס לשפה ולגוף ולשימוש בקול כפיסול בחללים הפנים־גופיים ובחללים חיצוניים – עד האין סוף. בשנים האחרונות, וידר מגן חוקרת שמאניזם ואת השימוש במצבי טראנס על הבמה. היא הוזמנה פעמיים להופיע לפני הדלאי לאמה והופיעה בפסטיבלים למוזיקה ולתיאטרון בהודו, קוריאה, רוסיה, תאילנד, בריטניה, ארצות הברית ועוד. היא הוציאה שני אלבומים שזכו לשבחי המבקרים – "אין זוהר" (Songs to the Invisible God), שראה אור בלייבל האמריקאי Sounds True ו"כדאייל שבתא", שאותו הקליטה יחד עם הנגן מארק אליהו. סרטה “Mirror Sky”, בבימויה של שרה סגל, זכה בפרסים רבים, ובהם ציון לשבח בפסטיבל הסרטים העצמאיים IO בניו יורק ובפרס "הסרט העצמאי הטוב ביותר" בפסטיבל סרטי אומנות במקדוניה.

אור מאי היא סטודנטית במחלקה למוזיקה חדשה במוסררה, החוקרת את המפגש בין טכניקות קוליות, אלקטרוניקה והכאוס שעלול לצוץ ביניהן. מאי מופיעה ויוצרת תחת השם "תפר", וכמו כן חברה בצוות הניהול האמנותי של פסטיבל מוסררה מיקס.